למרות שבעל הבלוג הזה הוא עורך-דין, מצליח הבלוג לשמור מרחק מעיסוק בסוגיות משפטיות. פה ושם יש אמנם פוסט שנוגע בעניינים של חוק ומשפט, אך לרוב זה לא בנימה רצינית. אלא שלפני זמן מה פתחתי את חלוני, והנה – מהפיכה. האזרחים יוצאים לרחובות, עומדים על שלהם, לא מוכנים שימרחו אותם. "העם! דורש! פוסטים משפטיים!", הם קוראים, ומנופפים בידיהם בחוק הליכי תכנון ובנייה להאצת מגורים (הוראת שעה), שאתם אולי מכירים בשם "חוק הוד"לים" (זהירות, וורד). הושטתי ידי אל המסמך, קראתיו, וחשכו עיני. אכן, חוק רע. אתם אפילו לא יודעים עד כמה.
-=-
כמו שאתם בוודאי יודעים, ראש הממשלה שלכם מציג את חוק הוד"לים כחלק חשוב מאוד מהפתרונות שהוא חושב שיכולים לתת תשובה לבעיות שעליהן מצביעה מחאת הדיור (שכבר מזמן איננה רק מחאת דיור, אבל בחרתי תגית לפני שניים-שלושה פוסטים, ואיתה אני תקוע). אלא שהחוק הזה לא נותן שום פתרון כזה, ולמעשה גלום בו סיכון לא קטן דווקא של החמרת המצב והעמקת שליטתם של בעלי ההון בשוק הנדל"ן. ואולי לא שמתם לב, אבל השליטה הזו היא אחד הדברים שכנגדם המחאה הנוכחית מכוונת.
-=-
על מנת שהדברים יהיו נהירים, נפתח את הפוסט הזה בכמה מושגים כלליים מדיני התכנון והבניה. זה יהיה קצת ארוך וקצת מייגע. תשמרו על ריכוז.
כשאדם המתעסק בתכנון מדבר על "תכנית", הוא מדבר על מסמך בעל מעמד משפטי מחייב (שמעמדו כשל חקיקת משנה), שהתקבל בפרוצדורה מסויימת על ידי מוסד תכנון (ועדה מקומית לתכנון ובניה, ועדה מחוזית לתכנון ובניה, המועצה הארצית לתכנון ובניה או, במקרים מסויימים, מליאת ממשלת ישראל). עיקר התכניות הן תכניות שמתאשרות על ידי ועדות מקומיות ומחוזיות, וכשאדבר על "תכנית" בחלק הזה של הפוסט , אדבר על תכניות שכאלה בלבד, ולא על אלו שצריכות את אישורם של מוסדות התכנון הגבוהים יותר.
תכנית קובעת מה ניתן לעשות בחלקת הקרקע שעליה היא חלה: האם זו קרקע שתשמש למגורים, לחקלאות, לתעשיה, למסחר, לשטחים ציבוריים פתוחים? האם זו קרקע שיהיה בה קצת מהכל? כמה בדיוק ניתן יהיה לבנות על הקרקע ובאלה מגבלות? מדובר, כמו שאפשר לנחש, בעסק רציני. לכן, הפרוצדורה הדרושה לאישורה של תכנית היא עסק רציני לא פחות, שלוקח לפעמים שנים. השלב הראשון הוא הגשתה של תכנית למוסד התכנון שמוסמך לדון בה ולאשרה. אחרי שתכנית מוגשת למוסד התכנון, יושבים אנשי המקצוע של אותו מוסד תכנון, בוחנים את התכנית ומעירים את הערותיהם, ומתחילה החלפת טיוטות בין מגיש התכנית לבין מוסד התכנון. כשנחה דעתו של מוסד התכנון כי התכנית ראויה, הוא מחליט האם לעבור לשלב הבא.
שלב זה הוא שלב ההפקדה. התכנית, הכוללת תשריט (שהוא הביטוי הגרפי של התכנית. מעין מפה) ותקנון (שהוא ההוראות המילוליות של התכנית), מופקדת במשרדי מוסד התכנון המוסמך לאשרה, והודעה על כך מפורסמת במספר דרכים: הודעה המפורסמת בילקוט הפרסומים (פרסום רשמי של המדינה ובו הודעות שעל פי דין כזה או אחר יש לפרסמן לציבור), מודעה בעיתונות (בדרך כלל זה מופיע בסמיכות למודעות האבל בעיתונים היומיים ועיתוני סוף השבוע. אתם מוזמנים לחפש) ושלטים המוצבים באזור בו מתעתדת לחול התכנית. ההודעות מפרטות את מטרותיה ועיקריה של התכנית, ומיידעת את הציבור כי ניתן להגיש התנגדויות לתכנית.
אחרי שהוגשו כל ההתנגדויות, יתכנס מוסד התכנון וידון בהן. המתנגדים יוזמנו לדיון ויעלו בו את טענותיהם. מגיש התכנית יתייחס לטענות וישיב להן. ואז יחליט מוסד התכנון האם לקבל את ההתנגדויות או לדחותן, והאם לאשר את התכנית או לדחותה. שלב זה של ההליך התכנוני הוא שלב חשוב מאוד. התפיסה המקובלת היא שעקרון שיתוף הציבור בהליכי התכנון הוא עקרון חשוב מאוד, ושופט בית המשפט העליון לשעבר, מישאל חשין, התייחס אליו כאל רכיב חשוב מאוד בדמוקרטיזציה של הליכי התכנון (בצוותא עם פומביות ההליך התכנוני). בתי משפט הנדרשים להכריע בעתירות שעניינן תכניות עשויים למצוא דרכים לתת הכשר לאלף ואחד פגמים שנפלו בהליך התכנוני. קבלתה של תכנית באופן שפגע בזכותו של הציבור לומר את דברו ביחס אליה אינה אחד מהפגמים הללו.
ומה קורה עם תכנית אחרי שהיא מאושרת? ובכן, היא מקבלת תוקף של "חיקוק". בלי להיכנס יותר מדי לשאלה "מהו חיקוק", אסתכן בפשטנות ואומר שהתכנית הופכת להיות חלק אינטגרלי מהמשפט הישראלי, בדומה לחוק (אך במעמד הירארכי נמוך משל חוק). אחת הסיבות שזה חשוב, היא שהכלל המשפטי הנוהג במשפט הישראלי הוא ששינויו או ביטולו של חיקוק יעשה באותו אופן שבו התקבל החיקוק מלכתחילה. ואכן, כשחוק התכנון והבניה מגדיר, ממש בתחילתו, מהי "תכנית" הוא מבהיר מפורשות כי תכנית היא כל מה שעבר את דרך החתחתים שתיארתי לפני כמה פסקאות, וכן כל שינוי, התליה או ביטול של תכנית.
ונקודה אחת אחרונה: זה שיש תכנית, לא אומר שאפשר לבנות. כדי להתחיל לבנות, צריך היתר בניה. התכנית קובעת הוראות כלליות, כגון גובה ומספר קומות מקסימלי, מרחקים מינימליים שיש לשמור בין הבניינים לבין גבולות המגרש בהם הם בנויים, אחוזי בניה ועוד. מה שהתכנית אינה עושה זה להראות בדיוק איך יראה כל בניין ובניין. בשביל זה יש היתרי בניה. אדם שרוצה לבנות על קרקע מגיש בקשה לועדה המקומית שבתחומה מצוייה הקרקע, ובבקשתו מציין בדיוק מה הוא רוצה לבנות, איפה יעמוד הבניין, כיצד הוא יראה, כיצד תבנה כל קומה וקומה וכו'. הועדה המקומית בודקת האם ההיתר הזה עומד בתנאים ובמגבלות של התכנית הרלוונטית, ואם נחה דעתו שכן – נותן את היתר הבניה.
מסובך, אני יודע. מסורבל, נכון. ביורוקרטי להחריד, יטענו אחרים. אבל מאוד מאוד נחוץ.
ועכשיו אנחנו, סוף-כל-סוף, מגיעים אל חוק הוד"לים.
-=-
חוק הוד"לים נועד, על פי הצהרות מנסחיו, לסייע בפתרון משבר הדיור שהתרגש על מדינת ישראל. החוק אמור לאפשר אישור מהיר של תכניות לבניה של 200 יחידות דיור ומעלה על קרקעות שהן קרקעות מדינה, ובתנאי שתכניות אלו כוללות הוראות מפורטות מספיק כדי לגזור מהן היתרי בניה. כדי להבטיח את האישור המהיר הזה, קובע החוק לוחות זמנים קצרים במיוחד. לא אכנס כאן לכל פרטי לוח הזמנים, אבל הלכתי וספרתי והגעתי למסקנה שמרגע ההגשה ועד לרגע שהתכנית מתאשרת יכולים לעבור לכל היותר 376 ימים. היינו, שנה ו-11 יום. נשמע הרבה? לשם השוואה – בתכנית "רגילה", שאינה תכנית וד"ל, יש למוסד התכנון סמכות לחכות חצי שנה רק בין השלב שבו הוא מחליט להפקיד אותה ועד לשלב שבו הוא ממש מפקיד אותה. ועוד אפשר להאריך את התקופה הזו. וזה בלי לדבר על פרק הזמן שבין הגשת התכנית ועד הפקדתה. שלא לדבר על זה שהתנגדויות לתכנית רגילה עשויות להימשך חודשים, ואז ממתינים עוד חודשים למתן ההחלטה בהן. חוק הוד"לים מקצר משמעותית את התהליך שעד לאישור התכנית, וביבי טוען שזה יופי של דבר.
ועכשיו, יש לנו תכנית וד"לית מאושרת. היא חלק מהמשפט הישראלי. היא חיקוק. אפשר להוציא מכוחה היתר בניה ולרוץ לעבוד. ועל מנת להבטיח שאכן ירוצו ויתחילו לעבוד, קובע סעיף 27 לחוק הוד"לים שיש לממש תכנית וד"לית תוך שנתיים וחצי מיום שאושרה. זה טוב מאוד, תאמרו. אלא שאני, נודניק שכמותי, תוהה למה הכוונה ב"מימוש תכנית", אז אני חוקר את סעיף 27 קצת יותר לעומק, ומגלה ש"מימוש תכנית" זה ביצוע בפועל של 20% מהתשתיות הדרושות. תיאורטית, אם כן, אפשר לומר שתכנית מומשה אם אחרי שנתיים וחצי לא נבנתה ולא יחידת דיור אחת מכוחה. ומה אם לא עמד הקבלן בזמנים? (וכן, זה יהיה קבלן. למדינה כבר אין את "סולל בונה" שתעשה את זה בשבילה. הביצוע יהיה חייב להיות באמצעות השוק הפרטי, והשאלה היא האם הקרקע עצמה תופרט, או שמא רק הבניה). אז אם הקבלן לא עמד בזמנים, לא קורה כלום. התכנית, במקום להתבטל מאליה, נשארת בתוקפה. אין שום מכשיר בחוק שיחייב את הקבלן להתקדם הלאה בבנייה. הדבר היחיד שהחוק קובע הוא שמתכנן המחוז יודיע על העיכוב לועדה המחוזית, וזו יכולה לשנות, להתלות או לבטל את התכנית.
כלומר, מה שעושה החוק הוא הגדלה מהירה של מלאי הדירות המתוכננות, בלי שהוא יוצר מנגנון כלשהו למימושן של הדירות המתוכננות האלה. ותוך התעלמות מזה שיש כבר מלאי דירות מתוכננות של כ-160,000 דירות שרק מחכות שיממשו אותן. הבעיה היא שמעבר לכך, החוק גם כולל בתוכו פרצה שמאפשרת לשחק עם תכניות שאושרו באמצעותו בלי הליכי בקרה מסודרים ושקופים. וזו הנקודה הקריטית. זוכרים שבחוק התכנון והבניה הרגיל נקבע ששינויה של תכנית יעשה במתכונת שבה היא התקבלה? אז חוק הוד"לים אינו כולל הוראה כזו. ניתן לקרוא את לשונו היבשה של החוק כמאפשרת שינוי תכנית במתכונת של כינוס הועדה המחוזית, העברת החלטה ותו לא. בלי התנגדויות, בלי שיתוף של הציבור, בלי שקיפות, ובלי כל כלי שיבטיח שהשינוי הזה עומד בתכלית שבבסיס חוק הוד"לים – בניה מהירה למגורים.
תרחיש הקיצון הבעייתי שעליו אני חושב הוא של קבלן שיגש למכרז לביצוע פרוייקט וד"לי, ועל מנת להבטיח את זכייתו יגיש הצעה זולה במיוחד. למעשה, ההצעה תהיה כה זולה עד שהיא לא תאפשר לקבלן להרוויח שקל מהסיפור. לכן, אחרי שנתיים וחצי יודיע הקבלן שאזלו מזומניו, ושהוא אינו יכול להמשיך בביצוע הפרויקט. אלא אם כן, ישנו לו את הפרויקט. ואיך עושים את זה? אפשר, למשל, להפחית את מספר יחידות הדיור. במקום לבנות 200 יחידות דיור סטנדרטיות של 3-4 חדרים שאפשר לשווק במחירים הגיוניים לאנשים כמוני, יבנו רק 100 יחידות דיור של 6-7 חדרים שיעלו פי 3 וישווקו למאיון אחר לגמרי. ואת זה יעשו בלי שהציבור יוכל להתנגד. דוגמה אחרת יכולה להיות הפוכה לגמרי: הניחו שאחרי שנשמעו התנגדויות לתכנית הוד"לית, הוחלט להגביל את מספר יחידות הדיור בתכנית מסויימת ל-500, כדי לא ליצור צפיפות גדולה מדי באזור ולא להוות מטרד לשכנים. אחרי שנתיים וחצי יוכל הקבלן לבקש להגדיל מאוד את מספר יחידות הדיור ולבנות בהיקפים גדולים בהרבה, בלי שלאנשים שמתגוררים מסביב יש יכולת להתנגד לזה (ולא פחות חשוב – אם מלכתחילה הוגבל מספר יחידות הדיור בשל בעיית עומס על התשתיות, הרי שחריגה מסיבית מההגבלה תביא, בסופו של דבר, לבניית סלאמס).
עכשיו, שיהיה ברור: אפשר לפרש את חוק הוד"לים גם אחרת. אפשר להגיד ששינוי תכנית וד"לית חייב להיעשות כמו שמשנים כל תכנית אחרת. אפשר לקוות שאם מוסד תכנון ינסה לעשות את התרגיל שאני מפחד ממנו, יבוא בית משפט ויסטור על לחיו. אלא שאני חושש שאתבדה. כל מה שהיה צריך לעשות כאן הוא פעולה פשוטה, נדמה לי שקוראים לה "קופי-פייסט", שתכיל את ההגדרות של חוק התכנון והבניה במלואן גם על חוק הוד"לים. וכשפעולות פשוטות כאלה לא נעשות, אני מפתח חשדות.
-=-
נשימה עמוקה. ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו.
Roee-geist 
תודה על הניתוח המקיף. סוף סוף הבנתי במה מדובר. מפיצה הלאה.
By: רוני on 13 באוגוסט 2011
at 09:58
כמובן שיש עוד בעיות רבות נוספות עם החוק, בין השאר העובדה שלא ניתן להגיש עררים על החלטות הוד"ל, הרוב המוחלט שניתן לנציגי הממשלה בועדות והסמכות שניתנה להן לעקוף תכניות מתאר מחוזיות.
By: טל גולדמן on 13 באוגוסט 2011
at 10:14
טל,
אני מסכים שיש עוד בעיות. עם זאת, עניין העררים הוא יחסית מינורי. תכנית וד"לית היא תכנית מקבילה לתכנית בסמכות ועדה מחוזית, וגם על תכנית כזו אין כמעט אפשרות לערור בתוך המערכת התכנונית יש אפשרות לחברי הועדה המחוזית לערור בפני המועצה הארצית ויש אפשרות לבעלי עניין אחרים להגיש בקשת רשות לערור בפני המועצה הארצית – רשות שכמעט לעולם אינה ניתנת – אבל זה בשוליים. הביקורת העיקרית על מה שעושה הועדה המחוזית נמצאת בבית המשפט לעניינים מינהליים, ואני חושב שכך זה יהיה גם לעניין הוד"לים (אם כי, מעניין לציין שלא ראיתי שתיקנו את חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים על מנת להסמיך את בתי המשפט הללו לדון בעניינים לפי חוק הוד"לים. יכול להיות שפורמלית, הסמכות נמצאת בידי בג"צ).
ולעניין הסמכות לעקוף את תכניות המתאר המחוזיות – זה רק מקרה פרטי של היכולת לעקוף את כל המערכת התכנונית הרגילה.
By: רועי רוטמן on 13 באוגוסט 2011
at 21:27
במדינה שבה משנים חוקי יסוד כלאחר יד, למרות התנגדויות, ומסיבות מבישות (ע"ע http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-336868,00.html), נראה לי שאין לנו הרבה מה לחשוש דווקא מכך שתוכניות וד"ל מאושרות מקבלות מעמד של חיקוק.
אתה מעלה טיעון מצויין לגבי התמודדות המדינה עם קבלן שזכה במכרז ולא עמד בביצועו. המדינה נוטה להתפשר ולעדכן את לוחות הזמנים והתוכניות כדי שיהיו רווחיים לקבלן, במקום להפקיע את זכויות הבניה (ואולי גם את הבעלות על הקרקע) מידי הקבלן, ולצאת למכרז חדש לאותה תוכנית. זו זוועה שלצערנו הרב תתרחש, אבל זו רק אחת מהבעיות שיגרום החוק הזה.
הבעיה ההרסנית ביותר, לדעתי, נובעת מהסיבה הבנאלית ביותר – כסף.
חלק מאוד משמעותי מהבירוקרטיה של תכנון שכונת מגורים הוא התשתיות מסביב לדירות, ועל זה דובר רבות אצל שוקי. קבלן שבונה דירות ומוכר אותן למגורים, לא יבנה תחנת כיבוי אש ומגרש כדורגל שישרתו אותן – את זה תיאלץ לעשות הרשות המקומית, מתקציביה. וברגע שלא יהיה כסף – למשל, כי הסעיף התקציבי של בניית בתי ספר ירד "מתחת לקו" לכמה שנים בגלל תוספת יוקר למשכורות עובדי הרשות – אז פרוייקט התשתית ייתקע. (זכור לי למשל מבנה ספורט מסויים ברמת גן – בעוונותי עבדתי בעיריה בזמן תכנונו – שהתקציב הספיק לבניית יסודותיו וקומת המרתף, ותו לא. לפני 20 שנה המרתף הושכר ליזם שהפך אותו למועדון לילה ואח"כ למאורת סמים, לאחרונה שמעתי שמתכננים לבנות בית קפה מעליו.)
במצב רגיל, הרשות תתנגד לבניית שכונת מגורים חדשה מטעמי חוסר תקציב; היכולת הזו תוחלש משמעותית כאשר יוקמו וד"לים. במילים אחרות, חוק הוד"לים יגרום לעומס תקציבי עצום על הרשויות המקומיות. לצערי ברור לי שהמדינה לא תשכיל לתקצב את הבניה הציבורית, והדיירים החדשים ייתקעו באזורים נטולי תשתיות.
By: יאיר on 13 באוגוסט 2011
at 10:22
יאיר,
יש משהו בדבריך. כמובן, יש תרגיל נגד: ועדות מקומיות שמתנות מתן היתרי בניה בביצוע מטלות ציבוריות כאלה ואחרות על חשבון הקבלן. לא תמיד מדובר אפילו במטלות שנמצאות בשטח שקרוב לשטח המיועד לבנייה. שים לב, שאם יבחרו בטריק הזה, ייקל על הקבלן לטעון שהעלויות בפועל גבוהות מאלה שצפה, ושהוא צריך התחשבות.
By: רועי רוטמן on 13 באוגוסט 2011
at 21:29
הסבר נפלא מאוד, אהבתי מאוד, אגב, אני אדריכל והבנתי את הדקויות. משתף
By: Ruby Telefus on 13 באוגוסט 2011
at 10:35
ומה לגבי השמועה (יחימוביץ') שמחלקים את האדמות האלו בחינם? ולא בחכירה אלא במכירה.
יש ממש בטענות?
By: תמר on 13 באוגוסט 2011
at 11:00
אחת הבעיות העיקריות בחוק הוד"לים מגיעה מההיבט הסביבתי: מדובר במתן היתר להפשרה נרחבת של קרקע תוך השתחררות מהאיזונים והבלמים המפקחים על ההליך, כפי שתיארת באופן מאיר עיניים בפוסט. בהקשר זה, הבירוקרטיה היא ביטוי של הדמוקרטיה. הליכי התנגדויות ומעברים בין ועדות כבר הצילו את הציבור מתכניות גרועות רבות.
לתפיסתי, אחת ההזדמנויות של המהפכה הנוכחית היא לשבור את היריבות המסורתית בין סביבה לחברה. אם ניקח את הדוגמה הנוכחית של הוד"לים, זה כאילו אומרים לנו: צריך להפשיר מהר לבניה (שיקול חברתי) ולעזאזל הסביבה, או לחילופין, שיקול סביבתי הוא מקל בגלגלי ההפשרה, ולכן צריך לבלוע את ההתנגדות לוד"לים.
דחיית החוק כפיתרון למשבר הדיור הוא הזדמנות להראות שכפי שטוענת גישת הצדק הסביבתי, השיקול האדום (חברתי) והירוק (סביבתי) עולים בקנה אחד יותר ממה שחשבנו עד כה: הבעייתיות של הוד"לים מראה כיצד הפשרה מהירה של קרקעות עובדת לטובת עשירים, ומחסלת את עתודות הקרקע הציבוריות. מנגנוני הבקרה של התכנון, הנחשבים לבירוקרטיה, כאשר הם קיימים, מסייעים להגן על החלשים שאין ברשותם קרקע מופשרת אלא יש להם את האינטרס הציבורי הכללי, ולעומת זאת, הוועדות תפקידן להקשות על יזמים וקבלנים, וטוב שכך. (אגב, זה שהן לא תמיד ממלאות את תפקידן בצורה ראויה היא בעיה נוספת, אבל שפיתרונה אסור שיהיה שפיכת התינוק עם המים בדמות ביטולן או עקיפתן, אלא להפך – חיזוקן)
By: תמי זנדברג on 13 באוגוסט 2011
at 11:28
תמי,
אני מסכים, בהסתייגות אחת: אני לא חושב שתפקידן של ועדות התכנון הוא להערים קשיים על יזמים וקבלנים. תפקידן הוא להחליט האם התכנית שהגיש יזם פלוני ראויה שיקדמו אותה או ראויה שיעמידו בפניה קשיים.
ועוד דבר – זה לא רק עניין של שטחים פתוחים והגנה על הסביבה. זה גם עניין של תכנון עירוני ושל היעדר הבטחת מהות הבניה הוד"לית. קחי, לדוגמא, את תכנית תא/2586. זו תכנית שמקיימת את כל התנאים לכניסה למסלול וד"לי: היא תכנית של למעלה מ-200 יחידות דיור (350, למעשה), המקרקעין שהיא חלה עליהם הם מקרקעי ישראל וניתן להוציא היתרי בניה ישירות מכוחה. היא ממוקמת בליבה של תל-אביב, הרחק משטחים פתוחים שיש להגן עליהם מפני הפשרה בלתי מבוקרת. למעשה, היא ממוקמת באזור שחובה לבנות בו למגורים. והציבור הרחב מכיר את המבנים שנבנו מכוחה של התכנית הזו כ"מגדלי אקירוב".
By: רועי רוטמן on 13 באוגוסט 2011
at 21:42
דבר נוסף ובעייתי מאין כמותו – תכנון עירוני.
ועדות התכנון העירוני, כך אומר נתניהו, הן מסורבלות, איטיות ולא יעילות. בתור מישהי שמכירה את התחום מבפנים, אני מחזקת את דבריו. היא באמת איטית ומסורבלת. לא משום שהן לא נחוצות, אלא משום שהן לוקות בחוסר בכוח אדם, בחוסר תקציב ובחוסר עניין.
לפי נתניהו, הן פשוט מיותרות.
אז בוא נעזוב את תשתיות המים והחשמל ואת העומס שעשוי להיווצר על המערכות, כי אין ביניהן תיאום. בוא נעזוב את הקרטליזציה של הנדל"ן. בוא נאמר אפילו שנהיה בבסט קייס סינריו והקבלנים יבנו את מה שהתחייבו לבנות ובפרק הזמן שהתחייבו אליו.
תכנון עירוני הוא לא רק כלי אדמיניסטרטיבי, הוא גם כלי פוליטי. הוא אמור לדאוג לכך שיהיו מספיק מוסדות חינוך ומקומות עבודה לתושבים, לדאוג לאינטגרציית אוכלוסיות.
בהיעדר תכנון עירוני, אפילו אם יבנו הפרויקטים, הם יצרו slums של ממש. ללא חינוך, מקומות עבודה או אוכלוסיה מעורבת, העניים רק ילכו ויהפכו עניים יותר ומנותקים יותר.
By: גל חן on 13 באוגוסט 2011
at 11:31
במילים אחרות, עוד תרגיל אחיזת עיניים של עשן ומראות מצד הקוסם הכושל ביביהו. העברת החוק הזה מוכיחה בעיקר כי היושבים בבית המחוקקים שלנו לא ממש טורחים לקרוא את החוקים שהם מעבירים ולהבין את הדקויות שלהם. לא מפתיע, אבל מאוד, מאוד עצוב ומפחיד עבור כולנו.
By: vandersister on 13 באוגוסט 2011
at 12:23
ואנדר,
הם קוראים והם מבינים. לא סתם דליה איציק (אם אני לא טועה), יו"ר סיעת האופוזיציה הגדולה ביותר, התנגדה להצעתם של דב חנין ורובי ריבלין לעכב את ההצבעה על סעיף 27 כדי לאפשר להכניס בו תיקונים שיסגרו את הפרצה הזו. ושימי לב – רובי ריבלין, איש מפלגת השלטון, חשב שהסעיף צריך שיפוץ. דליה איציק, נציגת האופוזיציה, שטרחה והעלתה הסתייגויות לחוק, התנגדה לרעיון. מכאן אני למד שהיא ידעה טוב מאוד מה יש בסעיף 27 ומי ירוויח ממנו. את ההסתייגויות שהעלתה היא לא העלתה כדי לשנות את הסעיף, אלא כמס שפתיים.
By: רועי רוטמן on 13 באוגוסט 2011
at 21:45
[…] רועי רוטמן בפוסט מצוין שמסביר לנו מהו חוק הוד"לים. כדאי לקרוא גם את התגובות. […]
By: מחאה זה טעים « סוכר on 13 באוגוסט 2011
at 12:25
סוף סוף מישהו מסביר את זה בצורה שאנשים יכולים להבין.
תודות 🙂
By: Liz G. Butchins on 13 באוגוסט 2011
at 19:33
לכל הקוראים והמגיבים, תודה רבה על הפידבקים ועל הדיון. כתיבת הפוסט היתה משולה לניסיון להשתין מסמרים, והצלחתם להפוך את המאמץ למשתלם מבחינתי.
By: רועי רוטמן on 13 באוגוסט 2011
at 21:46
יש גם את הבעיה שהחוק מתייחס רק לתוכניות שיש בהן מגורים בלבד. הבעיה היא שמחקרים בכל העולם, והניסיון מהארץ, מראים שאם אין עירוב שימושים, עירוב אוכלוסיות, וצפיפות מינימלית בשכונה, ביחוד אם היא קצת מרוחקת מאיזורים שבהם כל זה קיים, היא עתידה להפוך לסלאמס במוקדם או במאוחר.
מה שאומר שהולכים לבנות פה הרבה סלאמס ולהפוך את האנשים לעוד יותר עניים.
http://www.tlv1.co.il/?cat=29
By: מורין on 13 באוגוסט 2011
at 23:22
[…] (רועי רוטמן) […]
By: פוסט אורח: נבל גידל וד”ל בגן | החברים של ג'ורג' on 14 באוגוסט 2011
at 10:28
אני לא חושב שצריך לנסות ולחזות את העתיד, אפשר להסתכל על העבר.
כל מה שנשאר מהול"לים של אריאל שרון אלו שכונות סלאמס שאף אחד לא באמת רוצה לגור בהן.
By: אור on 14 באוגוסט 2011
at 10:54
דע לך שהדפסתי את הפוסט והלכתי לקרוא אותו על הספה במשרד.
כמו איזו סבתא.
הוא מונח עכשיו שם מחכה שיקראו אותו עוד אנשים 🙂
תודה.
By: Dan-ya Shwartz (@danjas) on 14 באוגוסט 2011
at 11:37
מצטרף לקריאות התודה על כך שסוף סוף אני מבין את החוק כמו שצריך.
By: Idan Koy on 14 באוגוסט 2011
at 12:09
פוסט חשוב מאד שמצליח לגרום גם ללא משפטן שכמוני להבין את כשלי החוק באופן מעמיק יותר. מקווה שעוד יש מה לעשות עם זה אחרי שהעבירו את החוק. אגב, אם תכנית מסוימת עברה את החלק של החיקוק החמודי, זה אומר שאפשר אח"כ להעביר תוכניות דומות על בסיס התקדים? יכול להיות שזה יוצר מלא תקדימים משפטיים שגם לאחר תקופת הוד"לים יוכלו להשתמש בהם כבסיס להמשך העושק וריכוז הקרקעות?
By: אבישי בורלא on 14 באוגוסט 2011
at 12:11
אבישי,
המונח "תקדים" מתייחס לדבר אחד בלבד: הלכה מחייבת שיצאה מלפני בית המשפט העליון. רק פסקי דין שנתן בית המשפט העליון הם בבחינת תקדים המחייב את שאר בתי המשפט. תכניות אינן תקדים, ולכן העובדה שוד"ל אחת (נניח, זו של מחוז תל-אביב) העבירה תכנית שנראית בצורה מסויימת אינה מחייבת וד"ל אחר (נניח, של מחוז דרום) להעביר תכנית דומה. אבל תכניות שעברו יכולות להוות השראה לתכניות עתידיות. התנגדויות עקרוניות שנדחו ביחס לתכנית אחת (נניח, התנגדויות סביבתיות של גופים כמו "אדם טבע ודין") עשויות, בסבירות גבוהה, להידחות גם לגבי תכניות אחרות.
הבעיה העיקרית עם חוק הוד"לים הוא בקיצור הפרוצדורות לאישור תכנית. החוק לא מתעסק כלל עם צורתה של התכנית, להוציא שלוש דרישות מאוד מינימליות (שפירטתי בתגובתי לתגובתה של תמי זנדברג). ככה שאני לא חושב שהחוק הזה יצור סטנדרטיזציה תכנונית שתשפיע על תכניות שאינן וד"ליות אחרי שתוקפו של החוג יפוג. אבל אני מודה, זו הערכה בלבד.
By: רועי רוטמן on 14 באוגוסט 2011
at 22:12
כלומר אם לא הנשיא קצב ודומיו אז גועל נפש אחר, איזה מקצוע בחרת לעצמך…
By: עדו on 14 באוגוסט 2011
at 14:04
פוסט מוצלח. צריך לומר, שעל אף שהבירוקרטיה היא, כפי שיפתח גם ציין, דבר חיובי – היא לא חייבת להיות כ"כ איטית. השילוב של האיטיות של פעילות ועדות התכנון יחד עם מהירות הטיפול של מינהל מקרקעי ישראל יוצרת סחבת פסיכית, שאינה קשורה דווקא לתכנון עירוני ראוי.
היא גם לעתים יוצרת כוח יתר לועדה המקומית, שבמקרים רבים היא אכסניה לשחיתות מטורפת. האיטיות הזאת גם מזינה את השחיתות – אם רוצים לקדם משהו, צריכים לשמן מישהו.
אבל כל זה לא אומר שחוק הונדלים הוא חיובי. אני הבנתי שהבעיה האמיתית של הועדות המחוזיות היא מחסור חמור בכוח אדם. שהפתרון שלה הוא הגדלת התקנים והתקציב. שאם אלי ישי היה רוצה, היה אפשר לטפל בסיפור הזה די בקלות.
אלא שהוספת תקנים זה לא סקסי, זה לא "סופרטאנקר". וככה הגענו שוב פעם לחוק ביביסטי רגיל. מהיר, גדול ודורסני. עוד בכייה לדורות.
By: איל on 14 באוגוסט 2011
at 23:05
[…] 3. רועי רוטמן מסביר בעברית מדוברת את שלל מגרעותיו של חוק ה…. […]
By: טרכטנברג שכח את הדיור (וגם את התחבורה) | עוד בלוג תל-אביבי on 15 באוגוסט 2011
at 15:36
ובכן, שתדע לך שלקח לי המון זמן לקרוא את הפוסט-הכבד-מן-הרגיל הזה*, אבל זה בהחלט השתלם. עכשיו שאני מבינה במה מדובר – הלכתי להפ(צ)יץ.
* יש שיגידו שהקריאה היתה משולה לנסיון לעכל מסמרים
By: hilanoga on 15 באוגוסט 2011
at 20:12
רועירו,
קצת באיחור אני מצטרף למחמאות על הפוסט, שבהחלט מצביע על הנקודות הבעייתיות בחוק. אני גם מסכים עם מי שהעלה את עניין חוסר כוח האדם בוועדות הקיימות כמכשול המשמעותי לזירוז התהליך. למעשה זה שכתוב בחוק שכך וכך יקרה תוך כך וכך ימים לא מבטיח שהדברים אכן יקרו – וללא כוח האדם המתאים לא יחול שום זירוז של התהליך.
אני מנחש גם שבחוק ההסדרים הבא אנחנו נראה משהו בסגנון: "בחוק הוד"לים בסעיף 2 במקום 200 יבוא 4" ועל הדרך גם יאריכו את החוק בעוד כמה שנים. בכך החוק הוא פירצה שקרוב לוודאי תלך ותתרחב (אלא אם הלחץ הפוליטי יצלח).
מעבר לפרטים המשפטיים שמובהרים כאן יפה, אני חושב ששווה להקדיש כמה מילים על ההיגיון שממנו החוק מגיע, שיוותר על כנו גם אם יתוקן סעיף 27.
למרות שזה בנאלי, אזכיר שהתכנון המרחבי נועד להטיב עם האנשים שמשתמשים במרחב, להתאים אותו לצרכיהם ולשקף את ערכיהם. בהתאם לכך, נדרשת בו ראייה רחבה מצד אחד ולמידת 'השטח' מצד שני. מערכת התכנון בישראל בנויה כך שהתהליך אמור להתפתח מלמעלה למטה (מתוך ראייה רחבה) ותוך כדי לאפשר לקולות מהשטח להישמע ולהשפיע (באופן לא מספק, אם שואלים אותי). בפועל, התהליך התהפך והמדינה מזמינה גורמים פרטיים ליזום את התכנון. כשגורמים פרטיים מתכננים שיקולי הרווח הם נקודת המוצא ונקודת הסיום וכל שאר השיקולים הם 'קשיים ביורוקרטיים' (והטרגדיה היא שגם רשויות השלטון רואות כך את הדברים). כשבכל העולם שוברים את הראש איך לבנות תהליך תכנון יעיל אך פתוח ומכיל, שלא לומר דמוקרטי, שיוכל ליצור מרחבים חיוניים וידידותיים למשתמש, אצלנו מציגים את התהליך כאויב הציבור ולכן חותכים אותו מכל הכיוונים, ללא שום חשיבה ערכית ומעמיקה על מהותו של התהליך. באמצעות חוק הוד"לים המדינה מסיגה את עצמה עוד כמה צעדים החוצה ובעצם מצהירה על צמצום (נוסף) של המעורבות והאחריות שהיא לוקחת על עצמה. את החלל, כמובן, לא ממלאים הציבור הרחב ובעלי העניין אלא בעלי ההון, שזוכים, משום מה, לאמון אדיר מצד מקבלי ההחלטות. אפשר לשכוח משיקול דעת ומראייה רחבה ועל אחת כמה וכמה ממעורבות הציבור. העניין הוא שזה לא נכון רק לתחום התכנון. אי אפשר שלא לקשור זאת להפרטת הקרקעות, כמו גם להפרטת וצמצום השירותים הציבוריים (בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה). זהו חוק שמבטא באופן ברור את האידיאולוגיה הניאו-ליברלית ומתיישב מצוין בפרדיגמת 'המדינה המפקירה'.
ארגז הכלים שהוליד את המצוקות הנוכחיות לא שימושי כדי לפתור אותן. לכן, בשלב ראשון המדינה נתבעת לקחת אחריות ונדרשת לנקוט במדיניות ריכוזית של התערבות ושל תיקון עוולות (גם בתחום התכנון). בשלב הבא אולי גם נגיע למעורבות ציבורית פעילה ואפקטיבית יותר (גם בתחום התכנון), שאת ניצניה אנו רואים היום ברחובות. שיהיה לנו בהצלחה.
By: אסף on 16 באוגוסט 2011
at 13:54
ההערה על ביבי מיותרת. אפשר לחשוב שיש באחת המפלגות האחרות מישהו טוב ממנו.
By: le on 18 באוגוסט 2011
at 20:01
[…] גדולים מאוד על האדמות הללו. (רועי רוטמן מראה זאת היטב כאן). כלומר, במקרה זה המדינה מעלה בתפקידה, שהוא בראש […]
By: להפריט את צה"ל | שארית הפליטה on 30 במרץ 2012
at 00:57
[…] שנה ותשעה חודשים כתבתי את הפוסט הארוך ביותר בבלוג הזה. כתבתי שם על חוק הוד"לים שבדיוק התקבל בכנסת, וציינתי כמה שהחוק הזה חוק רע בעיני. […]
By: וד"ל גדול גדל בגן | Roee-geist on 13 במאי 2013
at 22:42
שאלה לי- הייתכן שיגישו וד"ל ל-1800 יח"ד לישוב שעודו בשלבי הקמה ורק שלב א' מסיימים בימים אלו עבודות פיתוח….
איך ניתן להגיש לישוב שאין בו שום תשתיות תחבורתיות מותאמות, מסגרות חינוכיות ומבני ציבור וכו', הרחבה כזו דרך ודל?
By: hanna on 27 ביולי 2015
at 05:18
חנה,
אני חושש שזה לא המקום לשאלות כאלה. אני ממליץ לך לפנות לאיש מקצוע, שיוכל לבחון את הפרטים.
By: רועי רוטמן on 27 ביולי 2015
at 07:58